יצירת מרחב בטוח
- ornasr
- 17 במרץ
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 15 באפר׳
האזינו לחלק של ססי בוזון בפורום FDCW בנושא הגנה וטראומה:
Forum+Safeguarding+and+Trauma-informed+Practice+Part+2 (1)
אנו מזמינים אותך לשתף, בתגובה לפוסט זה, את 3 הנקודות העיקריות שלך ממה שססי הסבירה
יצירת מרחב בטוח הינה תנאי שבלעדיו אין.
שלוש נקודות מרכזיות -
כבוד והכלה - לקבל את כל המשתתפים כפי שהם בלי שיפוטיות תמיד לזכור שאנחנו לא יודעים באמת מה כל אחד סוחב על גבו ואיתו. חשוב להדגים הקשבה פעילה ותמיכה הדיית אם יש צורך. ולומר כי תהיה שמירה על הסודיות
כללים ברורים ושקופים - נורמות ברורות של שיח מה תחשב כהפרה של הגבולות ומה היא התנהגות מקובלת.
תמיכה והדרגתיות - לאפשר למשתתפים לבחור את רמת ההשתתפות, להתקדם בצעדים קטנים ולהדגים מענה וקשב במקרה של מצוקה רגשית.
מיקוד במגוון סוגים של טראומה, והכלים של המנחה ליצירת מרחב בטוח יותר. חלקם בתכנון, וחלקם במהלך הסדנה. הבולטים עבורי -
מינון ותיחום מספר אפשרויות הבחירה - מאפשר שליטה ומצמצם בלבול.
דיבור נעים ומזמין (הפוך מחד משמעי וכופה)
הכרות מוקדמת ככל הניתן עם המדיה, המרחב, האנשים.
יצירת SETTING ברור ומובנה.
ואחרי כל אלו...הכרה בכך שהאדם שמולי מסוגל להתמודד עם האתגר.
בחלק האודיו של ססי, היא מסבירה למנחי קבוצות מה הם ״שלושת הרגליים״ (כפי שהיא רואה אותם) להנחייה שמייצרת מרחב בטוח למשתתפים.
הראשון הוא הכנה. ככל שתוכל להכין את המשתתפים ולהכין את עצמך לפני הקורס ככה תוכל ליצור רשת בטחון טובה יותר.
השני הוא צמצום אי ודאות על ידי הסבר ברור ומפורט - להסביר בפירוט מה עושים בשביל לא להשאיר את המשתתפים במצב שבו הם לא יודעים מה לעשות. אנחנו רוצים למזער תחושת מצוקה על ידי צמצום חוסר ודאות. ליצור ודאות. להיות מקצועי. להסביר.
השלישי הוא לייצר אפשרויות שונות. לא להכניס את המשתתפים ל״דד לוק״ שבו הם לא רוצים לעשות משהו אבל ״מוכרחים״ כי אין להם ברירה אחרת.
בנוסף היא מדברת על החשיבות של ״להרגיש״ את המשתתפים באמצעות שפת הגוף שלהם…
ססי מביעה הרבה כבוד למרחב, שבזכותו המשתתפים והמנחים יאפשרו לעצמם להתמסר לתהליך, וזאת באמצעות 3 כללים:
ציפיה
*החל בהמלצה להיכרות מקדימה לקראת מפגש.
*המשך בפירוט מידע מה הולך להיות.
*משך המפגש/סדנה.
*מי המנחים.
*הצעות לפי הצורך למי שזקוק לרגיעה:
לפסק זמן, באיזה חדר, להתקרקע על הריצפה, לקחת כוס מים.
אפשר בהרמת יד להעיר את תשומת-לב המנחה.
התייחסות נפרדת היא מעלה לגבי אפשרות שנמצאים בחדר גם אנשים עם פוסט-טראומה שדרושה להם הרגשה שהם שותפים עם שליטה על אופן הנוכחות שלהם.
הזמנה
לצד העידוד גם חיזוק, חלוקת אחריות ותמיכה.
* שמתבטא בשפה של "אני מזמינ.ה אותך לשתף.. לחקור ביחד.."
* "אנחנו עומדים לשחק משחק"
והבטחה שאין תשובות לא נכונות, הכל פה נכון.
* לשאל שאלות במקום לנחש.
אפשרויות ובחירות
הצגה של דרכי…
חשוב מאד ליצר מרחב בטוח למשתתפים, להעביר הנחיות באמצעות טרמינולוגיה של הזמנה ולא של הוראה. לאפשר בחירה, לתת כמה אופציות. מתן לגיטימציה לבדיקה עצמית של מה מתאים ואפשרי לי כרגע ומה לא.
לתת לאנשים הרגשה שרואים אותם, שהקושי שמתעורר הוא לא ״בעיה״ אלא מצב שמקבל התייחסות חומלת ורצון כן לסייע, להקל, לאפשר.
לחלק מראש את התפקידים בין המנחים למקרה שמישהו זקוק לתשומת לב, כך שהמענה ינתן באופן מהיר וברוגע.